אני כשבדקתי מאמר שהמליץ לבעלי בתים להשקיע בנעלי מעצבים. כשהציעו את ביתם, המחלוקת הלכה, הם היו מחזירים את ההשקעה כאשר הרוכשים ריגו מעל ארון הבגדים של לובוטינים, כמו גם העלו את ההצעות שלהם בהתאם. האמנתי שזה מושג מטופש – מי קונה בית המבוסס על ארון בגדים של נעלי מישהו אחר? – עד שראיתי את בית העירייה הזה של D.C., כמו גם רציתי לקנות לא רק את הבית, אולם דרך החיים שאני מדמיין הולכת איתו.
בפנטזיה שלי, הייתי חוזר מהמשימה הפוליטית המופעלת על ידי ההגבהה שלי אך עם משמעות, כמו גם ליהנות מכוס יין לפני ארוחת ערב על אותו פוף ורוד בחלל המגורים תוך כדי האזנה לקלאסיקה או ג’אז בטוב טעם. (לא חשוב שאני בדרך כלל לא יכול לסבול ג’אז או פוליטיקה.) בשילוב עם קירות סומק, הריפודים המלוכלכים המלוכלכים בכיסאות החלל האוכל הוא נשי, אולם לא כל כך טוב – ממש כמו מושג האופנה האישית שלי.
בשלב הבא, התקשרתי לתנורים הכפולים כדי לטפל בו זמנית בארוחת ערב כמו גם לקינוח, אולי תוך כדי שיטוט של סוס סוס כמו גם מוטות מוטות לכמה חברים מעל האי.
או שאולי יש לנו משקאות מעורבים בחלל הישיבה הזה העומד לרשות החלק האחורי של הבית. הייתי שם קפה בשולחן הפינה ההוא כל בוקר, כמובן, כמו גם לברך את עצמי שהייתי מספיק חזק כדי ללכת על ערכת צבע כתומה. (אם כי היסטוריית האשראי בהחלט נדרשת במקום זאת למעצב בארי דיקסון, שביצע שיפוץ נרחב של הבית בשנת 2009.)
בחרתי בקריאה קלה לפני השינה מתוך אוסף המהדורות הראשונות של הסופרים המעורפלים שלי לפני שנסחפתי בחדר השינה הזוהר ועם זאת הנערץ. אם לא הייתי יכול לסתיו ישנה בזה, תמיד יש את חמשת חדרי השינה האחרים (כולל זה בדירה המאובזרת לחלוטין מעל המוסך).
המרפסת הסגורה בחלק האחורי של הבית תהיה המיקום המושלם להוציא את הקיצים הביצות של D.C. אני מניח שהם חלק בלתי נמנע מהעיר, אפילו בחלומות שלי.
לאילו בתים (או אורח חיים) אתה חולם להיכנס?
נקודות זכות: 1–5: הנדל”ן העולמי של סות’בי